בשעת כתיבת שורות אלו נערכים כולם לספורט הלאומי של ארצנו הקטנה, נסגרים הרשימות למפלגות שיתמודדו בבחירות הארציות שיתקיימו בעוד פחות מחודשיים, ויוצאים לארבע שנים חדשות.
העם מחולק לשתיים: אלו המתענינים במתרחש ואלו המתעלמים.
בקבוצת המתענינים ב"קדירה המתבשלת" ישנם המדליקים את האש, בוחשים בה, ויש שזכו לטעום וגם לסעוד ממנה.
הללו בימין והללו בשמאל. מי במרכז. מי למעלה ומי למטה. ראובן יביא שינוי, דוד יביא הרס וחדלון, רבקה תביא תקווה וליהודים היתה אורה ושמחה..
בקבוצת המתעלמים ישנם שאפילו הגבה לא מרימים, אינם מגלים ענין, מתנהלים ומנהלים את סדר יומם כרגיל. יש שהיו רוצים להתעניין, אך בחייהם הקצרים כבר ראו תקוות ואכזבות, וכעת אינם מעונינים לפתח רגש או ענין כלשהו כלפי המתרחש. הם בוחרים במודע שלא להתעניין בנעשה. פתק לקלפי יגיעו לשלשל ביום הבוחר, ומעבר לזה הכל לא מעניין…
אך את האמת הברורה מוכרחים לדעת, כי עם כל הכבוד לבחירות (ויש כבוד), את אופי החיים, התחושה, האווירה סביבנו אנו קובעים מידי יום במעשינו, בדיבורינו ובמחשבותינו.
הכנסת איננה תחילת החיים ובוודאי לא סופם. הרוב מתחיל, נקבע וגם נגמר בחיים האישיים שלנו: הזוגיות, החינוך, הבית הפרטי, הרחוב, השכונה והסביבה.
אם נשכיל להכניס בחיים שלנו שיח ועשייה כאחד של אהבת אחים, עזרה הדדית, פירגון ונתינה.
שיח ועשייה כאחד סביב מסורת ישראל גאה כמו שכל אחד ואחת רוצה (מי בהצהרתו על כך ומי בתוך תוכו).
בשיח כזה נקבע את האווירה לא רק בארבעת השנים הבאות, אלא בכלל…
יתן השם שעוד קודם הבחירות נזכה לבחירה האמיתית – משיח צדקנו, ובבנין בית המקדש במהרה.